מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(עד) ארבעת המידות של האהבה שבין האדם לזולתו הינן אלו שמאפיינות גם את האהבה שבין האדם למקום. הקשר שבין ארבעת המידות הוא "בבחינת המדרגות" או לפי סיבה ומסובב: "אהבה התלויה בדבר" מוליכה אל "אהבה שאינה תלויה בדבר" לפי הסדר של ארבעת המידות או השלבים. חשוב להבין כי ההגעה אל מידה ד' של אהבה לזולת או לבורא, שהיא המידה הגבוהה ביותר, הינה מדורגת ואפשרית רק לאחר שהאדם עובר את שלושת המידות הקודמות של האהבה.
(עה) העמדת ארבעת הבחינות/המידות של האהבה לבורא בדרך המתוארת מעלה קושי: איך האדם יכול להגיע למידה א' של אהבה שהיא "אהבה תלויה בדבר" שלפיה האדם שומע דברים טובים בלבד על הבורא ואף זוכה ממנו לקבל טובות והנאות רבות בעוד שכתוב כי: "שכר מצוה אינו ניתן בעולם הזה" שפירושו - שהשכר על מצוות ניתן לאדם בעולם הבא. הקושי קיים גם אם יש כאלו שמפרשים את הכתוב בדרך מקילה, קרי, שלפחות חלקו הקטן של השכר שמגיע לאדם בגלל לימוד תורה וקיום מצוות ניתן לו כבר בעולם הזה ואילו רוב השכר הוא יקבל בעולם הבא. מכל מקום, אם האדם זוכה למרבית ההטבה בעולם הבא, היכן ההטבות שבין הבורא לנברא שמדובר עליהם בבחינה א' של "האהבה שתלויה בדבר", בדומה לגמולים והנאות שחברים מעניקים האחד לשני? יתר על כן, אם חז"ל מסבירים, כי בתחילה האדם אינו זוכה לקבל חסדים והטבות מכיוון שהוא מצוי בשלבים של "הסתר פנים מכופל" או "הסתר פנים אחד" שבהם לא רק שאינו מכיר את "טעם החיים" אלא שחייו מלאים מכאובים ומרורים, עקב אמונתו המעורערת ואי עיסוק בתורה ובמצוות "לשמה" - אז כיצד בכלל ניתן לדבר על שלב א' של "אהבה שתלויה בדבר"? יתר על כן, אם במידה א' ישנה סתירה בין הדברים, אזי כיצד אפשר בכלל לעבור ממידה א' למידה ב' של האהבה לבורא, שלפיה האדם בעל אמונה רב כי כוונת הבורא להיטיב עם הנבראים והוא מצפה לקבל בוראו שפע של חסדים והטבות, שכן שעל סמך זה האהבה מתקיימת? לא כל שכן כיצד יכול האדם להתעלות למידות ג' או ד' שהיא במדרגת "האהבה שאינה תלויה בדבר"?
(עו) כדי לענות על שאלה סבוכה זו צריך להיעזר במאמר חז"ל שבו מסבירים רבי אמי ורבי חנינא את הכתוב: "עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא... ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין" (ברכות י"ז) ושואלים, מדוע לא נאמר "עולמך תקבל בחייך" אלא "עולמך תראה בחייך" שכן, אם כבר התכוונו לתת ברכה לאדם, שיזכה לראות שכר על מעשיו הטובים עוד בחייו, היו צריכים לברך באופן שלם "שישיג עולמו בחייו". קרי, שיזכה להגיע להגשמת תכליתו, קבלת השכר, עוד בימי חייו. ולא רק זאת, מדוע נגזר על האדם "לראות" את שכרו הצפוי בעולם הבא והוא אינו יכול להגיע אליו כבר בעולם הזה? האם אין בכך דבר מצער שכל מי שזכה להגיע אל תכלית חייו כבר בעולם הזה עתיד לראות את שכרו דווקא בדרך אל העולם הבא? ובכלל, אם בעולם הבא האדם מקבל את שכרו, אזי מדוע האמירה "עולמך תראה בחייך" היא שמתחילה את הברכה?
(עז) לפני שמשיבים על השאלה, צריך להבהיר, כי הכתוב "תראה בחייך" אינו מתכוון לכך שהאדם יראה בפועל, במו עיניו, משהו מהעולם הבא בעודו בחיים, שכן סדרי בראשית, ובכלל זה גם הבחנה שבין העולם הזה לבין העולם הבא, נקבעו כבר בתחילת הבריאה על ידי השם יתברך ונראו על ידו כרצויים והמתאימים ביותר לצורך קיום הבריאה והגעה לתכליתה, שהיא הכוונת האדם אל האמונה השלמה בבורא כדי שיזכה לקבלת ההטבה ממנו, כפי שנאמר: "כל פעל ה' למענהו". קרי, כל מה שברא והתקין הבורא בבריאה - למען טובת האדם עשה. אם כך, כיצד ניתן להבין את הכתוב שהאדם רואה עולמו כבר בחייו?
(עח) יש להבין, כי "הראייה" שעליה מדברת הברכה אינה ראייה חושית וגשמית אלא ראיה במשמעות של הארה רוחנית ואשר נקראת בשם "פקיחת עיניים" שבה האדם תופס באופן רוחני את האמת הקדושה, ושכוללת בתוכה את הטוב הצפון לו, מתגלית מתוך רזי לימוד התורה, לפי הכתוב: "וגל עיני". ומה החשיבות היתרה של "פקיחת העיניים"? על כך משיבים, כי לפני שיורדת הנשמה ומשתכנת בגוף של אדם יהודי, משביעים אותה, כי גם אם כל הבריות יאמרו על האדם שהוא "צדיק" - עדיין יראה את עצמו כאילו היה ההיפך מכך. כלומר, "רשע". וחלילה לו לאדם שיעשה מעצמו שוטה ויאמין, כי הינו בחזקת צדיק אך רק מפני שכולם אומרים עליו כך ושרכש לו מוניטין מרחקים כאדם "צדיק". במילים אחרות, האדם צריך לשפוט את עצמו מתוך ראייה פנימה בעיניים רוחניות ולא לפי מה שהו נוכח מסביבתו במובן של "איך האחרים רואים אותו ומדברים עליו". הכתוב: "עולמך תראה בחייך" נועדה לאחל לאדם שיזכה כבר בחייו להגיע אל "הארה רוחנית" ולמודעות עצמית על מנת שיידע את מקומו בעולם הזה ויבין, כי הוא מתחיל את דרכו בדרגה נמוכה של "צדיק שאינו גמור" ועל כן, עליו לעמול קשה ולהשתדל מאד כדי לעלות במדרגות הרוחניות עד כדי כך שיהא ראוי לקבל את השכר שמובטח לצדיקים גמורים.
